'שגב ואח' נ' מולדובסקי ו-43 אח' ואח

בפני
כב' השופט, סגן נשיאה שנלר –אב" ד
כב' השופט, סגן נשיאה ד"ר ורדי
כב' השופט ברנר

 

המערערים בע"א 35868-09-13
והמשיבים בע"א 36651-09-13, 34023-09-13, 35898-09-13, 34236-09-13

 

עו"ד, ד"ר יוסף שגב
עו"ד משה שוב
ע"י ב"כ עו"ד אלכס הרטמן

נגד

 

המשיבה בע"א 35868-09-13, 34023-09-13, 35898-09-13, 34236-09-13
והמערערת בע"א 36651-09-13

 

המשיבים בע"א 35868-09-13, 35898-09-13, 34023-09-13, 36651-09-13
והמערערים בע"א 34236-09-13

 

המשיבים בע"א 35868-09-13, 34023-09-13, 34236-09-13, 36651-09-23
המערערים בע"א 35898-09-13

 

המשיב בע"א 35686-09-13, 36651-09-13, 35898-09-13, 34236-09-13
המערער בע"א 34023-09-13

 

מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד רינה מיוחס ועו"ד עדי ברטל

 

איתי מולדבסקי ו-46 אח'
ע"י ב"כ גבי מויאל מאור

 

לאה יודקובסקי ו-8 אח'
ע"י ב"כ עו"ד נעמי שטיינפלד

 

אריה (לאופולד) דורסט
ע"י ב"כ עו"ד ניבה דורסט ועו"ד גל מנשה

 

פסק דין

 

השופט, ד"ר קובי ורדי, סגן נשיאה

לפנינו חמישה ערעורים על החלטת בית המשפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט, אהוד שוורץ) מיום 31.5.13 (ת"א1174-79) אשר קבע את שכרם של המנהלים המיוחדים מטעם בית המשפט (המערערים בע"א 35868-09-13 והמשיבים בשאר הערעורים – להלן: "המנהלים") בגין פעילותם להשבחת גוש 6618 חלקה 3 (להלן: "המקרקעין" או "החלקה"), והעמידו על שיעור של בין 3% ל-5% (פירוט בהמשך) כשמדובר לכאורה בסכומים של עשרות מיליוני ש"ח.

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

 

המנהלים, ביחד עם מר נעים שאול (נציג מטעם המינהל) מונו על-ידי בית משפט קמא ביום 13.1.81 כמנהלי החלקה המשתרעת על שטח של 630.6 דונם ומצויה בבעלותם המשותפת של כ-300 בעלים פרטיים (29% משטח המקרקעין) ושל מנהל מקרקעי ישראל (71% משטח המקרקעין) (מוצג 21 למוצגי יודקובסקי) (להלן: "כתב מינוי המנהלים"(.

 

ביום 17.2.89 בית משפט קמא (כבוד השופטת מיכל רובינשטיין) נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה לחלוקת המקרקעין שנחתם בין הבעלים הרשומים של החלקה לבין מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל והכפר הירוק (מוצג ו' למוצגי המדינה) (להלן: "הסכם הפשרה"(.

 

ביום 4.7.89 ולבקשת המנהלים, ניתנה על-ידי כבוד השופטת מיכל רובינשטיין החלטה בבקשה לקביעת שכר טרחת המנהלים (מוצג י' למוצגי יודקובסקי) כלפי הבעלים הפרטיים של המקרקעין, בה נפסק לטובת המנהלים שכר של 10% מדמי השימוש שנפסקו לטובת הבעלים הפרטיים וכן 10% משווי הקרקע (ההחלטה התייחסה ל- 164 דונם מהמקרקעין שהייתה בעלות פרטית) וזאת בגין פעולותיהם כמנהלים מיוחדים.

 

ביום 6.11.07 הגישו המנהלים בקשה נוספת לקביעת שכר בשיעור של 8% מהקרקע+ מע"מ בגין פעולותיהם משנת 94' להשבחת המקרקעין והפיכתה מקרקע חקלאית לקרקע ובה זכויות בניה למגורים, מסחר ושירותים. בבקשה זו התבקש שכר מכל בעלי הקרקע, כולל המינהל.
המינהל מצידו, התנגד לבקשת המנהלים והגיש תשובה לבקשה ביום 5.1.09 (מוצג יח' למוצגי המינהל) במסגרתה טען כי המנהלים לא ייצגו אותו ולא פעלו בשמו, שכן קרקעות המינהל נוהלו על-ידי נציג מטעמו, וכי על-פי האמור בסעיף 9 להסכם הפשרה המינהל פטור מתשלום שכר טרחה למנהלים, וכי תרומת המנהלים להשבחה הייתה מוגבלת ביותר ובקשתם לא נתמכה באסמכתאות.

ביום 7.6.09 הגישו המנהלים תגובה לתגובת המינהל (מוצג י' למוצגי המנהלים) במסגרתה טענו כי לא ניתנה הסכמתם לפטור את המינהל מתשלום שכר טרחתם שכן הסכם הפשרה התייחס רק לסילוק הכפר הירוק מהמקרקעין, וכי במסגרת התקופה השנייה לאחר הסכם הפשרה פעלו המנהלים לבדם ללא מנהל נוסף מטעם המינהל וכי המינהל עודכן לאורך  השנים וקיבל דוחות בדבר ניהול והשבחת המקרקעין ולכן על המינהל לשלם את שכרם בגין עבודתם שהשביחה את המקרקעין בצורה משמעותית ויש לדחות את התנגדותו.

 

ביום 15.9.09 משבעלי הקרקע הפרטיים לא הגיבו לבקשה, בית משפט קמא נתן פסק דין חלקי בו נפסק כמבוקש לעניין שכרם של המנהלים בקשר לבעלי הקרקע הפרטיים, כאשר נקבע כי המחלוקת בין המינהל לבין המנהלים לעניין שכר המנהלים תוכרע בהמשך (מוצג 11 למוצגי מולדבסקי(.

 

ביום 18.6.10 לאחר שהוגשה בקשה לביטול פסק הדין החלקי (במסגרתה טענו המשיבים הן שהם לא היו מודעים להגשת הבקשה לקביעת שכר טרחה והן טענות לגופו של עניין באשר לעצם הזכאות ולגובה השכר לו זכאים המנהלים), ביטל בית משפט קמא את פסק הדין החלקי תוך שקבע כי ראוי ליתן החלטה בבקשה לשכר המנהלים לאחר דיון בתגובות וטענות המשיבים.

 

בעקבות זאת, הוגשה על-ידי המשיבים 2- מולדבסקי ואח' (להלן: "מולדבסקי") תגובה משלימה לבקשת המנהלים לשכר טרחה (מוצג יא למוצגי המנהלים) במסגרתה טענו כי עבודתם ופעילותם של המנהלים אינה מצדיקה שכר בשיעור המבוקש כי אם לכל היותר 1% משווי המקרקעין, כן הגישו מולדבסקי בקשה לסילוק על הסף של בקשת המנהלים (בה הצטרפו לטענות המינהל לסילוק על הסף) בשל העדר סמכות עניינית משהבקשה הוגשה בתיק סגור ולחילופין, התבקש בית המשפט קמא לקיים דיון הוכחות טרם קביעת שכרם של המנהלים (מוצג 14 למוצגי מולדבסקי).
המשיבים 3- יודקובסקי ואח' (להלן: "יודקובסקי") הגישו גם הם תגובה משלימה מצידם במסגרתה טענו כי השטח שלהם אינו נמנה עם חלקם של הבעלים הפרטיים אלא עם חלקו של המינהל ומשכך יש להחיל עליהם דין שווה לזה שיחול על המינהל, וזאת בהסתמך על הסכם לחילופי שטחים שנחתם בין המינהל לבין המשיבים 3 ביום 15.2.87 (מוצג 3 למוצגי יודקובסקי(.
כן טענו יודקובסקי כי המנהלים לא הוכיחו את טענותיהם בדבר פעילותם להשבחת המקרקעין וכי השכר המבוקש על-ידם מופרז, כאשר בנסיבות העניין יש לפסוק לזכות המנהלים, לכל היותר, אחוז מסוים מההשבחה של המקרקעין ולא משווי המקרקעין.
המשיב 4 (להלן: "דורסט") הצטרף לטענות המשיבים.

 

ביום 23.11.10 הגיבו המנהלים לתגובות המשיבים וצירפו לתגובתם אסמכתאות ונספחים, בין היתר, לתמיכה בטענותיהם לפעילותם ותרומתם להשבחת המקרקעין (מסמכים אלה לא צורפו לבקשתם הראשונית(.

 

ביום 21.2.12 הגיש המינהל בקשה לסילוק בקשת שכר הטרחה על הסף (מוצג יט למוצגי המינהל) מהטעם שהבקשה הוגשה בתיק סגור שהסתיים כבר בשנת 89' בהסכם פשרה ולאחר שהמנהלים קיבלו את שכר טרחתם וסיימו את מלאכתם לפי כתב המינוי, ומשכך לא היה מקום להגיש את הבקשה במסגרת תיק סגור זה, כאשר המנהלים אף לא הוכיחו את עבודתם להשבחת המקרקעין.

 

ביום 5.3.12 הגישו המנהלים את תשובתם לבקשת המינהל לסילוק על הסף של בקשתם (מוצג י' למוצגי המנהלים(.

 

ביום 6.3.12 התקיים דיון בפני בית משפט קמא במסגרתו הומלץ להפנות את המינהל ואת המנהלים להליך גישור, הבעלים הפרטיים ביקשו להצטרף לטענות הסף שהעלה המינהל בבקשתו לסילוק על הסף והוחלט על מתן תגובות ו/או תשובות של הצדדים לעניין זה.

 

ביום 2.4.12 הגישו יודקובסקי את תגובתם לתגובת המנהלים לבקשת המינהל לסילוק הבקשה על הסף, במסגרתה הצטרפו לטענות הסף של המינהל וטענו, בין היתר, כי המנהלים לא פעלו בשמם (מוצג 6 למוצגי יודקובסקי(.

 

ביום 2.4.12 הגישו מולדבסקי בקשה לסילוק על הסף של בקשת השכר מטעם המנהלים ולחילופין, בקשה לקיום דיון הוכחות בטרם תוכרע הבקשה לקביעת שכר (מוצג 14 למוצגי מולדבסקי).

ביום 31.5.12 המנהלים הגיבו לבקשות ותגובות המשיבים (מוצג טז למוצגי המנהלים) וטענו כי יש לדחות את בקשותיהם לסילוק על הסף משתגובותיהם נגועות בשיהוי ומהוות הרחבת חזית אסורה.
כן טענו המנהלים כי מינויים לא הוגבל לפירוק השיתוף והוא כלל גם את השבחת המקרקעין וכי בכל מקרה הליכי פירוק השיתוף טרם הסתיימו.
כן טענו המנהלים כי תיק בית משפט קמא לא היה תיק סגור, משהוגשו בו בקשות וניתנו בו החלטות לאורך השנים ולאחר שנת 89', כאשר הם פעלו כמנהלים של כל בעלי הקרקע, הן הפרטיים והן של המינהל, והם מסכימים להיחקר לעניין פעולותיהם כבעלי תפקיד שמונו על-ידי בית המשפט, אך מתנגדים לשמיעת ראיות.
ביום 13.1.13 הגיש המינהל בקשה לקביעת דיון בבקשה לדחיית הבקשה על הסף, ולבקשה זו הצטרפו גם יודקובסקי ומולדבסקי. המנהלים מצידם התנגדו לבקשות אלה בטענה כי ניתן להכריע בבקשות על סמך החומר המצוי בתיק.

 

ביום 14.1.13 הגישו יודקובסקי בקשה למתן צו עשה המחייב את המינהל להגיש את כל החומר המצוי ברשותו המעיד על עבודתו ופעילותו להשבחת המקרקעין, והמנהלים התנגדו לבקשה זו בתגובתם מיום 3.2.14.

 

ביום 7.5.13 הגיש המינהל בקשה נוספת לקביעת דיון בבקשה לסילוק על הסף, במסגרתה טען המינהל כי טרם הגיש את עמדתו בסוגיה גופה, שתוגש לאחר ההכרעה בטענות הסף. ביום 8.5.13 דחה בית משפט קמא בקשה זו לקביעת מועד דיון.

ביום 31.5.13 נתן בית משפט קמא את החלטתו הן בבקשות לסילוק על הסף והן בבקשה לקביעת שכר על-ידי המנהלים.

החלטת בית משפט קמא

 

בית משפט קמא נדרש בהחלטתו לבקשת המנהלים לקביעת שכר טרחתם ולטענות המשיבים כנגד בקשה זו, וקבע כי דין בקשת המנהלים להתקבל בחלקה.
בית משפט קמא דן בטענות המקדמיות של המשיבים, וקבע תחילה כי דין הטענה המקדמית לפיה יש לדחות את בקשת המנהלים משלא נתמכה בתצהיר להידחות, שכן בקשת המנהלים נתמכה באסמכתאות רבות שצורפו לבקשה ואין כל מניעה להכריע בבקשה על-פי החומר המצוי בתיק, כפי שגם נקבע בע"א 4362/91 ד"ר שפטלר נ' המנהלים מטעם בית המשפט לניהול "הגוש הגדול", פ"ד מו(3) 466 (1992) (להלן: "פס"ד הגוש הגדול"(.
כן קבע בית משפט קמא כי ההליך שבפניו שהחל עוד בשנת 1979 לא הסתיים עם מתן פסק הדין שאישר את הפשרה בין הצדדים וקבע את שכר המנהלים לאותה העת, כפי שטענו המשיבים.
בית משפט קמא הוסיף וקבע כי מינוי המנהלים לא פקע והוא כלל גם פעולות להשבחת המקרקעין, כפי שאכן עשו המנהלים שפעלו לאורך השנים לשינוי היעוד והשבחת המקרקעין ואף עדכנו את בית המשפט שאישר במהלך השנים את הדוחות השנתיים שהגישו המנהלים ונעתר לבקשותיהם למתן הוראות.
באשר לטענות המינהל לפיהן המנהלים לא פעלו בשמו ולא ייצגו את המינהל אלא רק את הבעלים הפרטיים, בית משפט קמא קבע כי דין טענה זו להידחות, שכן המינהל לא הגיש כל בקשה לאורך השנים לבית המשפט בבקשה להבהיר כי המנהלים לא פועלים בשמו על-אף המסמכים וההליכים בבית המשפט בהם הוגדרו המנהלים כמנהלי החלקה מטעם בית המשפט ללא אבחנה בין הבעלים הפרטיים למינהל.
כן קבע בית משפט קמא כי המינהל לא הבהיר מתי חברת יהל החלה לפעול בשמו ומה היה היקף עבודתה, כאשר בכל מקרה אין מחלוקת כי המנהלים לא פעלו לבד והמינהל ונציגיו פעלו אף הם לקידום שינוי היעוד של המקרקעין והשבחתם אולם נסיבות אלה יבחנו לצורך קביעת גובה השכר הראוי ולא לעניין עצם זכאותם של המנהלים לשכר.
בהתאם לכך, בית משפט קמא דחה את הטענות המקדמיות של המשיבים וקבע כי המנהלים פעלו באופן נמרץ, עקבי ומהותי לקידום הליכי שינוי היעוד וההשבחה של המקרקעין תוך ביצוע עבודה משפטית רחבת היקף מורכבת ומתמשכת והם היוו אחד הגורמים היעילים להשגת מטרות אלה ומשכך הם זכאים לשכר בגין עבודתם לשינוי היעוד והשבחת המקרקעין.
בהמשך החלטתו דן בית משפט קמא בגובה השכר שיש לפסוק למנהלים בנסיבות העניין וקבע כי על-אף שלא מדובר במחלוקת בקביעת שכר ראוי שבין לקוח לפרקליטו, ניתן ללמוד מפסקי הדין שניתנו בהקשר זה לגבי השיקולים שיש בהם כדי להנחות את בית המשפט בקביעת גובה השכר, ובהתאם לכך קבע בית משפט קמא בהתבססו, בין היתר, על פסק הדין בעניין ע"א 9282/02 יכין חקל נ' עו"ד יצחק יחיאל (28.4.04) כי משמדובר בעבודה שנמשכה שנים רבות, ראוי שהשכר יקבע לפי אחוז משווי המקרקעין וכי על-פי הפסיקה שכר הטרחה נקבע בכל מקרה על-פי נסיבותיו בשיעורים שבין 3%-10%.
בהתאם לשיקולים הנ"ל קבע בית משפט קמא כי לאחר בחינת החומר שהונח בפניו, ותוך מתן משקל לתרומה המשמעותית שתרם המינהל לשינוי היעוד והשבחת המקרקעין, וכן מתן משקל לשכר שקיבלו המנהלים בגין תקופת הניהול הראשונה, ובהתחשב בכך שאין מחלוקת שהמשיבים כולם נהנו מפירות עמלם של המנהלים, זכאים המנהלים לשכר מכל הבעלים הפרטיים, למעט המינהל ויודקובסקי, בגין תקופת הניהול השנייה בשיעור של 5% משווי המקרקעין המושבחים, המצוי בבעלות כל אחד מהם, בתוספת מע"מ למועד החלוקה.
לגבי המינהל ויודקובסקי, קבע בית משפט קמא כי שכר המנהלים יעמוד על 3% מאותו חלק של הקרקע המצוי בבעלות כל אחד מהם, בצירוף מע"מ משווי המקרקעין למועד החלוקה וזאת לאור תרומתו של המינהל להשבחת המקרקעין על-אף שלא היה מנהל פורמלי מטעם המינהל, ובהתחשב בכך ששאלת מעמדם של המנהלים לגבי הקרקע של המינהל נותרה עמומה.

 

ביום 10.6.13 אישר בית משפט קמא את הפסיקתא שהגישו המנהלים לפיה שכרם ישולם בעין במועד בו תבוצע חלוקת הקרקע ורכיב המע"מ ישולם גם הוא בקרקע בעין בהתאם לשיעורו במועד החלוקה.

עיקר טענות בעלי הדין בערעורים

 

כנגד החלטתו הנ"ל של בית משפט קמא הגישו למעשה כל הצדדים ערעורים.
המנהלים (המערערים בע"א 35868-09-13) מלינים בערעורם כנגד מיעוט גובה השכר שנפסק לזכותם על-ידי בית משפט קמא.
באשר לשכרם מהבעלים הפרטיים (למעט המינהל ויודקובסקי), טוענים המנהלים ששגה בית משפט קמא משהעמיד את שכרם בשיעור של 5% בלבד ולא 8% כדרישת המנהלים, כפי שנפסק בפס"ד הגוש הגדול, שנסיבותיו דומות לנסיבות דנן, ובהתחשב בהיקף העבודה ואופייה.
כן טוענים המנהלים כי לא היה מקום להפחית את שכרם בשל השכר שנפסק להם בעבר בגין תקופת הניהול הראשונה (עד לשנת 1994), שכן למעשה, בתחילת התקופה השנייה מצב המקרקעין היה נחות משמעותית ממצב המקרקעין בעניין הגוש הגדול, משהמקרקעין לא היו מיועדים למגורים או מסחר אלא לחקלאות ולכן עבודתם המרובה שהביאה לשינוי יעוד המקרקעין במסגרת התקופה השנייה הצדיקה אף שכר גבוה יותר מ-8%.
עוד טוענים המנהלים כי פסיקת שכר בשיעור של 5% הינה נמוכה מהנהוג והמקובל, כאשר קביעת השכר ברף הנמוך לא נומקה על-ידי בית משפט קמא בהחלטתו.
באשר למינהל טוענים המנהלים כי אינם חולקים על-כך שבשל מעורבותו של המינהל ותרומתו להשבחת המקרקעין יש להפחית מחיובו בשכר המנהלים לעומת הבעלים הפרטיים אך ההפחתה צריכה להיות בשיעור נמוך יותר משפסק בית המשפט קמא, לכל היותר, הפחתה של 20% מגובה השכר שנפסק לבעלי הקרקע הפרטיים, שכן המינהל לא הציג ראיות ביחס להיקף תרומתו ומעורבותו בהליכי השבחת המקרקעין ובית משפט קמא קבע כי היקף פעילותה של יהל לא הוברר די הצורך.
כן טוענים המנהלים כי במידה ויפסק שהם זכאים לשכר גבוה יותר מהבעלים הפרטיים הרי שיש להעלות בהתאמה את השכר לו הם זכאים מהמינהל.
באשר לשכרם מיודקובסקי, טוענים המנהלים כי שגה בית משפט קמא משהחיל דין שווה על יודקובסקי והמינהל וזאת ללא נימוק משכנע.
לטענת המנהלים לא היה מקום להוציא את יודקובסקי מכלל הבעלים הפרטיים של המקרקעין, שכן בהסכם חילופי השטחים לא נאמר כלל שהמינהל ינהל את השטח של יודקובסקי, כאשר למינהל כלל אין סמכות על-פי החוק לנהל אדמות פרטיות ואף כבוד השופטת רובינשטיין לא הבחינה בין הבעלים הפרטיים בקביעת שכר המנהלים בגין התקופה הראשונה.

 

בתגובה לטענות המשיבים בערעוריהם, טוענים המנהלים כי ניתנה למשיבים הזדמנות מלאה אותה הם מימשו בפועל, להציג את טיעוניהם, הן בתגובותיהם לבקשה לפסיקת השכר והן בבקשותיהם לדחייה על הסף של הבקשה, וצדק בית משפט קמא משדחה את טענות הסף השונות ואת בקשותיהם לקיום חקירות, הארכת מועד להשלמת טיעונים וכו' לאור המסמכים הרבים שהיו מונחים בפני בית משפט קמא שדי היה בהם כדי לבסס את החלטת בית משפט קמא.
כן טוענים המנהלים כי טענות הסף שהועלו על-ידי המשיבים נגועות בשיהוי, משהועלו שנים לאחר שהוגשו התגובות לבקשה לקביעת שכר שהוגשה על-ידי המנהלים.
מוסיפים המנהלים וטוענים כי מינויים משנת 1989 לא פקע והוא כלל גם את סמכותם לפעול להשבחת המקרקעין ולא רק לפירוק השיתוף, כאשר בכל מקרה, גם הליך הפירוק טרם יושם בפועל ולכן תפקידם טרם הושלם והמינוי עדיין בתוקף.
עוד טוענים המנהלים כי שכר הטרחה שנפסק על-ידי כב' השופטת רובינשטיין לא היה שכר סופי, כי אם שכר ביניים בגין עבודתם עד לאותו המועד.
באשר לטענות המשיבים כנגד קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע למעורבות המנהלים ותרומתם להשבחת המקרקעין, טוענים המנהלים שטענות המשיבים הן סתמיות ומתעלמות מהמסמכים הרבים שהוגשו על-ידי המנהלים התומכים בקביעות בית משפט קמא, כאשר המנהלים לא הכחישו את תרומת המינהל אלא טענו שאין בתרומה זו כדי להצדיק הפחתה בשכרם.

 

באשר לטענת המשיבים לפיה המנהלים לא הוכיחו בראיות או באמצעות חוות דעת מומחה מהו שיעור השכר המקובל, טוענים המנהלים כי כשמדובר בבעלי תפקיד הממונים על-ידי בית המשפט, ההחלטה בדבר שיעור השכר ניתנת על-פי מה שכבר נקבע בפסיקה כמקובל בתחום ואין צורך בהבאת ראיות או מומחים לצורך כך, כפי שנקבע בעניין הגוש הגדול וכן על-ידי כב' השופטת רובינשטיין לגבי התקופה הראשונה, כאשר בנסיבות העניין בית משפט קמא פסק למנהלים שכר נמוך מהמקובל.
עוד טוענים המנהלים כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה הם זכאים לשכר גם מהמינהל, שכן המנהלים פעלו לניהול והשבחת המקרקעין של הבעלים כולם, שלאף אחד אין חלק מסוים במקרקעין.
באשר לטענת יודקובסקי לפיה הם פיטרו את המנהלים עוד בשנת 1981, טוענים המנהלים כי יש לדחות טענה זו שכן מינויים היה על-ידי בית משפט ורק בית המשפט מוסמך היה לפטרם מתפקידם.

 

המינהל (המערער בע"א 36651-09-13) מלין בערעורו כנגד חיובו בתשלום שכר טרחה למנהלים בשיעור של כ-100 מיליון ₪.
לטענת המינהל המנהלים לא מונו כמנהלים מיוחדים של אדמות המינהל, שכן למינהל מונה מנהל מטעמו שפעל עד לשנת 1984 ולאחר מכן, המשיכו לייצג את המינהל אורגנים שונים מטעמו, כאשר המנהלים לא פנו לבית המשפט בבקשה למינוי מנהל חדש מטעם המינהל ומשכך פעלו ללא סמכות כלפי המינהל תוך הפרת חוק הנאמנות.
כן טוען המינהל כי המנהלים הציגו גרסאות שונות באשר לתפקידם כמנהלים, ומשכך היה על בית משפט קמא לאפשר חקירתם טרם הכרעה בבקשה לשכר טרחה.
עוד טוען המינהל כי עם פסיקת שכר הטרחה של המנהלים על-ידי כב' השופטת רובינשטיין בשנת 1989, תם ונשלם תפקידם של המנהלים ופקע מינויים, והם אינם זכאים לשכר לאחר תקופה זו, כאשר תיק בית המשפט נסגר ואין בעובדה שהוגשו מסמכים בתיק וניתנו החלטות כדי להעיד שהתיק לא היה סגור.
לטענת המינהל, חברת יהל היא שפעלה מטעמה להשבחת המקרקעין, ושגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא הובהר מהו המועד המדויק בו החלה חברת יהל לפעול מטעמה, שכן הוכח שההתקשרות בין המינהל לחברת יהל הייתה בשנת 1995 ובהסכם ההתקשרות פורטו כל הנושאים עליהם הייתה אמונה חברת יהל.
עוד טוען המינהל כי חלים עליו כללי המשפט הציבורי ולכן לא ניתן למנות כל מאן דהוא לצורך ניהול קרקעותיו, ומשלא ניתנה הסמכה של המינהל לניהול המקרקעין על-ידי המנהלים הרי שהמנהלים פעלו בהעדר סמכות.
מוסיף המינהל וטוען כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן מבלי שהמדינה קיבלה את יומה בבית המשפט, שכן התקיים דיון אחד בבית משפט קמא בו לא נערך דיון מהותי לגופו של עניין, ובקשת המינהל לקיום דיון בבקשה לסילוק על הסף נדחתה ואף לא התקבלה למעשה החלטה בבקשה למתן צו עשה שהגישו יודקובסקי להבאת כל הראיות שיש בידי המינהל, והמנהלים לא נחקרו על-אף הסכמתם.

 

בתגובה לעיקרי הטיעון שהגישו המנהלים הגיש המינהל עיקרי טיעון משלימים מטעמו במסגרתם טען כי טענת חוסר הסמכות אינה נגועה בשיהוי משנטענה כבר בראשית ההליך לפני קיומו של דיון ראשון בתיק, כאשר המנהלים הגישו מסמכים לתמיכה בבקשתם לפסיקת שכר באיחור רב, כ-3 שנים לאחר הגשת בקשתם לשכר.
עוד טוען המינהל כי המנהלים לא הוכיחו את טענתם לפיה שכר הטרחה שנפסק לזכותם על-ידי כב' השופטת רובינשטיין היה שכר עיתי או שכר ביניים וטענה זו אינה מתיישבת עם בקשת המנהלים באותה עת ועם החלטת כב' השופטת רובינשטיין.
כן חוזר המינהל על טענתו לפיה בית משפט קמא שגה בקביעתו לפיה המינהל הסכים לשלם שכר טרחה למנהלים בשיעור של 3% וכן שגה בקביעתו לפיה המינהל לא הוכיח מתי התבצעה ההתקשרות עם חברת יהל ומה היה היקף פעילותה, שכן עובדות אלה נתמכו בתצהיר שהוגש מטעם המינהל לעניין זה.
כן חוזר המינהל על טענתו לפיה נמנעה ממנו האפשרות להציג את ראיותיו שכן ראיות המנהלים הוגשו לאחר הגשת תגובת המינהל ובקשתו להגיש את ראיותיו ולהשלים את טענותיו לגופו של עניין לאחר ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף לא נדונה, ובית משפט קמא נתן בסופו של דבר החלטה לגופו של עניין.

 

מולדבסקי (המערערים בע"א 34236-09-13) טוענים בערעורם כי שכר הטרחה שנפסק למנהלים הינו מופרז וחסר פרופורציה בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהמנהלים כבר קיבלו בעבר שכר טרחה בשיעור של 10% משווי הקרקע, בהתחשב בכך שלא קוים בירור עובדתי בשאלת היקף פעילותם של המנהלים ותרומתם להשבחת המקרקעין ולא התיר את חקירת המנהלים על-אף הסכמתם, בהתחשב בכך שלא הוצגה חוות דעת מומחה בנוגע לשיעור שכר הטרחה המקובל בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שהמנהלים מודים למעשה שעבודתם טרם הושלמה וששכר הטרחה שנפסק מוערך בעשרות מיליוני שקלים.
לטענת מולדבסקי, עם אישור הסכם הפשרה ביום 17.2.89 תם תפקידם של המנהלים ומינויים פקע, כאשר קביעת שכר טרחתם בגין תקופה זו על-ידי כב' השופטת רובינשטיין הביאה לסיומו של התיק ולא ניתן היה עוד להגיש בקשות במסגרתו, ומשכך היה על בית משפט קמא לדחות את בקשת המנהלים לשכר טרחה נוסף.
מוסיפים מולדבסקי וטוענים כי שגה בית משפט קמא בהסתמכו על פסק הדין בעניין הגוש הגדול, משישנם הבדלים מהותיים בין הנסיבות שנדונו שם לענייננו, שכן לטענת מולדבסקי בעניין הגוש הגדול היו שישה מנהלים בעוד בענייננו שניים בלבד, ובעניין הגוש הגדול מדובר היה בהליך פירוק שיתוף מורכב שהמנהלים הובילוהו ותרומתם להשגת המטרה הייתה מכרעת, בעוד שבענייננו, לטענת מולדבסקי, מדובר היה בהליכים לשינוי יעוד בלבד שמשימת האיחוד והחלוקה טרם בוצעה והמינהל הוא שפעל וקידם את התהליכים לשינוי היעוד. הבדל נוסף לטענת מולדבסקי בין הגוש הגדול לענייננו הינו שבעניין הגוש הגדול שטח המקרקעין היה גדול בהרבה ומספר הבעלים היה רב יותר, דבר שהשפיע על מורכבות משימת האיחוד והחלוקה והשליך בהכרח על שיעור השכר שנפסק.
עוד טוענים מולדבסקי כי עבודתם של המנהלים טרם הושלמה ואין לפסוק לזכותם שכר טרם השלמת העבודה עם חלוקת הקרקע.
לבסוף, טוענים מולדבסקי כי שגה בית משפט קמא משלא נתן דעתו לסוגית המיסוי המתעוררת בקשר לשכר הטרחה שנפסק בעין, ובכך שהתעלם מבקשתם לצרף כראיה ואסמכתא משפטית את פסק הדין בעניין ת"א (ת"א) 2004/06 שוב נ' הצלחת יחזקאל (30.10.12) בו התבקש על-ידי המנהל- עו"ד משה שוב שכר טרחה בשיעור של 3% בלבד, בנסיבות דומות לענייננו.

 

בתשובתם לעיקרי הטיעון מטעם המנהלים חוזרים מולדבסקי על טענותיהם לפיהן היה על בית משפט קמא לקיים דיון הוכחות על מנת להכריע במחלוקת העובדתית בין הצדדים ביחס למידת מעורבות ותרומת המנהלים להשבחת המקרקעין, שכן המסמכים הרבים שהגישו המנהלים הוגשו רק לאחר שהוגשה התגובה מטעמם ולכן לא הייתה למולדבסקי הזדמנות להתייחס למסמכים אלה.
כן טוענים מולדבסקי כי בניגוד לנטען הם לא הסכימו לכך שהמנהלים זכאים לשכר אלא טענו שקביעת השכר צריכה להיעשות רק לאחר בירור עובדתי.
לבסוף, טוענים מולדבסקי כי אין מקום לאבחן בין המשיבים השונים, שכן תרומת המנהלים להשבחת המקרקעין, ככל שישנה השפיעה על כל המשיבים באותה המידה וכי אין להסתמך בנסיבות העניין על פסה"ד בעניין הגוש הגדול שנסיבותיו שונות מהנדון כאן ויש להורות על החזרת התיק לבית משפט קמא לבחינה עובדתית של פעילות ותרומת המנהלים להשבחת המקרקעין.

 

יודקובסקי ( המערערים בע"א 35898-09-13) טוענים בערעורם כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו לפיה עליהם לשלם למנהלים שכר טרחה בשיעור של 3% משווי הקרקע בתוספת מע"מ.
לטענת יודקובסקי, שגה בית משפט קמא משהתעלם מבקשתם למתן צו עשה המחייב את המינהל להגיש את כל החומר המצוי ברשותו (מוצג 7 למוצגי יודקובסקי) שכן חומר זה הינו בבחינת ראיות מהותיות שהיה בהם כדי ללמד על היקף העבודה ועל-ידי מי בוצעה בפועל.
עוד טוענים יודקובסקי כי תיק בית משפט קמא הגיע לסיומו עם פסיקת שכר הטרחה על-ידי כבוד השופטת רובינשטיין ומשכך בקשתם הנוספת של המנהלים הוגשה שלא כדין והחלטת בית משפט קמא ניתנה בחוסר סמכות.
כן טוענים יודקובסקי כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא הייתה מחלוקת על עצם זכאותם של המנהלים לשכר, שכן לטענת יודקובסקי במסגרת הסכם חילופי השטחים, הוסכם למעשה כי שטחם ינוהל על-ידי המינהל והוא יוצא מניהולם של המנהלים, כאשר חלקם במקרקעין ביחד עם שטחו של המינהל הופרד ואובחן מחלקם של הבעלים הפרטיים במקרקעין, והמנהלים היו מודעים להפרדה זו ולכך שיודקובסקי אינם מעוניינים להיות מיוצגים על-ידי המנהלים אלא על-ידי עורכי דין מטעמם, כפי שהודע לטענת יודקובסקי לבית משפט קמא בהזדמנויות שונות.
עוד טוענים יודקובסקי כי חיובם בתשלום שכר טרחה למנהלים משמעו למעשה חיובם פעמיים בגין אותו שירות, שכן שווי התמורה של ניהול המקרקעין על-ידי המינהל גולם והובא בחשבון במסגרת הסכם חילופי השטחים בין המינהל ליודקובסקי וחיובם כעת על-ידי בית משפט קמא בתשלום נוסף גם למנהלים פגע באינטרס הסתמכותם.
עוד טוענים יודקובסקי כי הם פיטרו את המנהלים מתפקידם עוד בשנת 1981, כפי שעלה ממכתביהם השונים משנת 1981 ו-1982 (מוצגים 22 למוצגי יודקובסקי(.
כן טוענים יודקובסקי כי המנהלים לא הוכיחו את טענותיהם בדבר השבחת המקרקעין וכי עניין הגוש הגדול שונה מהנסיבות דנן בהתחשב בשטח המקרקעין, מספר בעלי הזכויות במקרקעין, פרק הזמן בגינו הוגשה הבקשה לקביעת שכר ומהות הפעילות של המנהלים והיקפה.
לבסוף, טוענים יודקובסקי כי בכל מקרה, המנהלים טרם השלימו את מלאכתם ומשכך ואף מטעם זה אינם זכאים לשכר.

 

בתגובת יודקובסקי לעיקרי הטיעון של המנהלים, טוענים יודקובסקי כי עיון בהסכם הפשרה מכוחו מונו המנהלים מעלה כי שטחם לא היה מנוהל על-ידי המנהלים כי אם על-ידי המינהל, כפי שגם נקבע בהסכם חילופי השטחים והסכם החלוקה.
כן חוזרים יודקובסקי על טענתם לפיה נמנע מהם יומם בבית המשפט משלא ניתנה החלטה בבקשתם למתן צו עשה לקבלת מסמכי המינהל.

 

דורסט ( המערער בע"א 3 4023-09-13) טוען בערעורו כי שגה בית משפט קמא משפסק למנהלים שכר טרחה ללא שמיעת ראיות ומבלי שלכל הצדדים ובעלי הקרקע ניתן יומם בבית המשפט.
לטענת דורסט, בקשתם של המנהלים לקבלת שכר טרחה הובאה לידיעתו במקרה כאשר המנהלים לא הוכיחו כי עשו מאמצים לאתר ולהודיע לכל בעלי המקרקעין אודות בקשתם שיש בה כדי להשפיע על זכויותיהם הקנייניות.
כן טוען דורסט כי שגה בית משפט קמא משפסק את שכר טרחת המנהלים על דרך האומדנא וללא בחינת היקף עבודתם בהליך הוכחות, כאשר המנהלים לא הוכיחו את היקף פעולותיהם ואת גובה שכר הטרחה לו הם זכאים.
עוד טוען דורסט כי שכר הטרחה שנפסק על-ידי בית משפט קמא אינו סביר בהתחשב בשכר הטרחה שנפסק לזכות המנהלים בעבר על-ידי כב' השופטת רובינשטיין וכן בהתחשב בשווי הקרקע (שלא הוכח(.
מוסיף דורסט וטוען כי שגה בית משפט קמא משפסק את שכר הטרחה בהתבסס על פסק הדין בעניין הגוש הגדול, שכן נסיבות העניין שונות מהנדון שם הן בגודל השטח, מספר בעלי הזכויות במקרקעין, תקופת הניהול, מעורבות המינהל בניהול וערך המקרקעין.
כן טוען דורסט כי לא היה מקום לערוך אבחנה בין המינהל לבין שאר בעלי הקרקע לעניין שכר הטרחה.
לבסוף טוען דורסט כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס לשאלת שווי הקרקע ממנה יגזר שכר הטרחה וסוגיות המיסוי המתעוררות כתוצאה מתשלום שכר הטרחה בעין ולא בכסף.

 

בעיקרי הטיעון המשלימים שהגיש דורסט, משיב דורסט לטענות המנהלים בעיקרי טיעוניהם וחוזר למעשה על טענותיו הנ"ל, כפי שפורטו לעיל.

דיון והכרעה

 

כפי שציינו בדיון בפנינו מיום 28.5.14 בשלב הראשון ובטרם הכרעה בשאלת גובה השכר לו זכאים המנהלים, יש לבחון את טענות הסף שהעלו המשיבים ואת עצם זכאותם של המנהלים לשכר מכוח מינויים כמנהלים מטעם בית המשפט, כאשר וכפי שציינו בהחלטתנו מיום 28.5.14, יכול והכרעה בטענות אלה, תחייב את החזרת התיק לבית משפט קמא, וכך ציינו בהחלטתנו:

 

"בהתייחס לשאלה הראשונה שיש להכריע בה, לאחר העיון, נבחן אם יש מקום להחזיר את התיק לבית משפט קמא על-מנת שיידרש למכלול השאלות שעלו, בכל השאלות הקשורות לסילוק על הסף או יותר נכון לשאלה בדבר מעמדם של המנהלים המיוחדים בכלל, וכלפי המינהל בפרט, או שמא נבחר להחליט בכך על סמך החומר שבפנינו."

 

והנה, לאחר עיון מעמיק בתיק בית משפט, בטענות הצדדים, שפורטו לעיל בהרחבה, ובחומר המוצגים הרב שהביאו הצדדים לתמיכה בטענותיהם, הגעתי למסקנה לפיה אין מנוס, בנסיבות העניין מלבטל את החלטת בית משפט קמא ו להחזיר את התיק לבית משפט קמא על-מנת שיבחן וידון לעומק בטענות הסף השונות שהעלו הצדדים, וטענות נוספות הכרוכות בהן, משטענות אלה מעוררות מחלוקות עובדתיות שהכרעה בהן, לאחר שמיעת ראיות, הכרחית, בנסיבות העניין, לצורך בירור וליבון טענות בעלי הקרקע, ולאחר מכן יקבל החלטה חדשה מפורטת ומנומקת.

 

אציין כי ביקשתי להימנע ככל שניתן מתוצאה זו, של החזרת התיק לבית משפט קמא, אך ככל שהפכתי והעמקתי בתיק, ועיינתי במסמכים הרבים ובטענות הצדדים בניסיון להכריע בסוגיות והטענות על סמך החומר הקיים בתיק, התחזקה מסקנתי לפיה תיק זה אינו "בשל" עדיין למתן החלטה בטענות הסף, ולצורך הכרעה בטענות אלה נדרש בירור עובדתי ושמיעת ראיות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

הטענות המצריכות בירור עובדתי

טענות משותפות לכל בעלי הקרקע

עיקר המחלוקת, המשותפת הן לבעלים הפרטיים והן למינהל הינה האם המנהלים אכן שימשו כמנהלי המקרקעין לאחר שנת 89' משנחתם הסכם פשרה לחלוקת המקרקעין ובית המשפט פסק לזכות המנהלים שכר ניהול.
אין מחלוקת, כי ביום 4.7.89 כב' השופטת רובינשטיין פסקה למנהלים שכר בגין פעולותיהם לאחר החתימה על הסכם הפשרה בו הוסכם על חלוקת המקרקעין (על-אף שהמנהלים בחרו להצניע עובדה חשובה זו בבקשתם וציינו זאת באופן לאקוני, בעמוד 4 לבקשתם, ללא פירוט גובה השכר), כאשר במסגרת החלטתה ציינה השופטת רובינשטיין, בסעיף 2 להחלטתה, כי: "התיק הגיע לסיומו ביום 13.2.89 בפסק דין שהוא תוצאה של פשרה בין הצדדים המעורבים בענין."
משמעות קביעתה הנ"ל של כב' הש' רובינשטיין לפיה התיק הגיע לסיומו עומדת בבסיס טענת המשיבים, לעניין מעמדם של המנהלים, שכן מצד אחד טוענים המנהלים כי שכר זה היה בגין תקופת הניהול הראשונה בלבד ולאחריה המשיכו בניהול המקרקעין, והם זכאים כעת לשכר בגין פעולותיהם בגין תקופת הניהול השנייה, פעולות שהביאו לטענתם להשבחת המקרקעין ומצד שני, טוענים המשיבים כי עבודתם של המנהלים הסתיימה והושלמה עם החתימה על הסכם הפשרה וקביעת שכרם של המנהלים, כאשר פעולותיהם המאוחרות של המנהלים נעשו שלא בסמכות לאחר פקיעת מינויים, ללא ידיעתם וללא הסכמתם ומשכך אין המנהלים זכאים לשכר נוסף בגין פעולותיהם הנטענות.

 

שאלת מעמדם של המנהלים הינה שאלה משפטית ועובדתית כאחד, שכן אכן, וכפי שציין בית משפט קמא בהחלטתו, סעיף 3 לכתב מינוי המנהלים כלל גם את סמכותם של המנהלים לפעול ל- "שינוי יעוד" אלא שהמחלוקת הינה האם הצדדים פעלו בהתאם להסכמה זו, האם אכן המנהלים בעצמם ראו עצמם כמנהלים לצורך שינוי היעוד, משלטענת המשיבים בבקשתם הראשונה של המנהלים לקביעת שכר בשנת 89' עולה מהכתוב כי המנהלים ראו בהסכם הפשרה כסיום תפקידם.
האם המנהלים עידכנו והביאו לידיעת המשיבים (הן הבעלים הפרטיים והן המינהל) כי הם ממשיכים לפעול בשמם ולטובתם לאחר שנת 89' ובמשך שנים ארוכות? שכן לטענת הבעלים הפרטיים הם כלל לא היו מודעים לכך, והדבר נודע להם לראשונה רק לאחר שהתקבלה ההחלטה, במעמד צד אחד, בבקשת המנהלים לשכר בגין תקופת הניהול השנייה.
האם אכן הבעלים הפרטיים לא היו מודעים לכך שהמנהלים פועלים בשמם? האם היתה ידיעה ו/או הסכמה במפורש ו/או מכללא ו/או בהתנהגות? מה משמעות הידיעה או אי הידיעה וכיצד היא משפיעה על זכאות המנהלים לשכר? שאלות אלה טעונות בירור עובדתי לצורך הכרעה בבקשת השכר.

 

מעמדם וזכאותם של המנהלים כלפי המינהל

בנוסף, ולגבי המינהל מתעוררות שאלות נוספות ומובחנות מיתר הבעלים הפרטיים, שכן לטענת המינהל מינויים של המנהלים לא כלל את ניהול אדמות המינהל, משכתב מינוי המנהלים כלל גם מינוי מנהל נוסף מטעם המינהל- מר נעים שאול, ובסעיף 9 לכתב המינוי צויין במפורש כי "שכר המנהלים יקבע ע"י בית המשפט. אך מינהל מקרקעי ישראל לא ידרש לשלם שכר ניהול לעוה"ד משה שוב וד"ר יוסף שגב".
דהיינו לטענת המינהל, הוסכם בין הצדדים כי אדמות המינהל ינוהלו על-ידי המינהל ולא על-ידי המנהלים, שמינויים חל רק כלפי הבעלים הפרטיים, וכן הוסכם כי המינהל פטור מתשלום שכר ניהול למנהלים, כאשר לטענת המינהל בהתאם להסכמה זו פעלו הצדדים ומסיבה זו המינהל גם היה מיוצג על-ידי עורכי דין מטעמו ואף שכר את שירותיה של חברת יהל לצורך הכנת תכניות למקרקעין.
טענות אלה של המינהל, מצריכות בירור עובדתי באשר להסכמת הצדדים, כיצד היא הובנה על-ידי הצדדים, כיצד פעלו הצדדים בפועל, האם שונה הנאמר בסעיף 9 לכתב המינוי וכיצד שונה? קל וחומר משנטען, בין היתר, על-ידי המינהל שהמנהלים הציגו את עצמם בהתכתבויות וההליכים השונים כמנהלים של הבעלים הפרטיים בלבד, וכך גם הם תוארו בהחלטות השונות של בית משפט קמא בהליכים השונים.
זאת ועוד, בית משפט קמא ציין בהחלטתו (סעיף 39) כי: "...שאלת מעמדם כמנהלים בשכר לגבי קרקע המינהל, נותרה עמומה משהו, ולהבדיל מעצם המינוי שעמד בעינו...". דהיינו, אף בית משפט קמא בעצמו, היה ער לכך שהמחלוקת באשר למעמדם של המנהלים כלפי המינהל לא בוררה די הצורך ונותרה עמומה, ובמצב דברים זה, היה ראוי לאפשר לצדדים להבהיר את העמימות ולאפשר להם להציג את ראיותיהם בעניין מהותי זה.

 

כאן המקום לציין כי אין בידי לקבל את קביעת בית משפט קמא (סעיף 34 להחלטה) לפיה היה על המינהל להבהיר לאחר פרישתו של המנהל מטעמה בשנת 83', כי המנהלים אינם פועלים בשמו אלא מטעם הבעלים הפרטיים בלבד, שכן המינהל טען כי הוא כלל לא היה מודע לכך שהמנהלים פועלים בשמו כמפורט לעיל (טענה שיש לבררה עובדתית) ובנוסף, כתב המינוי קבע כי ימונו שלושה מנהלים וכי החלטותיהם יתקבלו פה אחד, ולכן מתבקש לכאורה כי המנהלים הם שיודיעו על פרישתו של אחד המנהלים ויבקשו מינויו של מנהל אחר תחתיו או אישור בית המשפט להמשך ניהולם בצוותא ללא מנהל מטעם המינהל, לרבות הבהרה לגבי היקף סמכותם לאור שינוי הרכב המנהלים.

 

בנוסף לאמור לעיל, נדרש גם בירור עובדתי באשר להיקף פעולותיה ועבודתה של חברת יהל שנשכרה על-ידי המינהל לצורך קידום שינוי היעוד של המקרקעין, בירור עובדתי שלא מוצה כפי שציין בית משפט קמא עצמו בהחלטתו (פסקה 35 להחלטה), כאשר בירור זה הכרחי הן לבחינת עצם מעמדם של המנהלים כלפי המינהל, שכן המינהל טוען שחברת יהל היא שפעלה בשמו ומטעמו (ולא המנהלים), וכן לצורך בירור השכר הראוי שיש לפסוק למנהלים בהמשך ולאחר בחינת טענות הסף, שכן ברי כי פעולותיה ותרומתה של חברת יהל לשינוי היעוד יכולים להשפיע גם על גובה שכר הניהול לו זכאים המנהלים הן מהמינהל והן מהבעלים הפרטיים (במידה וטענות הסף ידחו לאחר הבירור העובדתי(.

 

על חשיבות בירור פעילותה של חברת יהל ניתן ללמוד אף מהחלטת בית משפט קמא שקבע בהחלטתו שהיקף פעילותה של יהל לא הוברר די הצורך, אלא שכיצד עניין זה יתברר אם לא נשמעו ראיות בבית משפט קמא, והמנהלים (שנתנו הסכמתם להיחקר) והגב' גילי טסלר אשכנזי שהגישה תצהיר מטעם המינהל לעניין זה (מוצג טז למוצגי המינהל) לא נחקרו?
לו יצוייר כי יתברר לאחר הבדיקה העובדתית כי חברת יהל והמדינה עשו את כל הפעולות לשינוי היעוד של המקרקעין והמנהלים "תפסו טרמפ" על פעולתם והם לא עשו דבר (ואינני קובע שכך הדבר), ברי כי יש לכך השלכה ממשית גם על קביעת שכר טרחתם ושאלת זכאותם לשכר טרחה. לכן, לא ניתן לנתק גם את הפן העובדתי הנ"ל מטענות הסף ויש לראות ולבדוק את הנ"ל כמכלול ואחר כך להגיע למסקנות המתבקשות מכך לגבי עצם הזכאות לשכר טרחה וגובהו.

למשיבים לא ניתן יומם בבית משפט קמא

בהקשר זה, לא ניתן להתעלם גם מכך שלמעשה לא ניתן למשיבים יומם בבית המשפט, משלא כל חומר הראיות היה מונח בפני בית משפט קמא למתן החלטה הן בטענות הסף והן בבקשה לקביעת השכר גופה, ובמה דברים אמורים?
עיון בתיק בית משפט קמא מעלה כי המנהלים לא צרפו לבקשתם לפסיקת השכר שהוגשה בשנת 2007 מסמכים כלשהם לתמיכה בבקשתם, ומסמכים אלה צורפו למעשה לראשונה רק במסגרת תגובתם לתגובות המשיבים וזאת ביום 23.11.10 (מוצג יב למוצגי המנהלים), כשלוש שנים לאחר הגשת בקשתם לשכר, וזאת לאחר שהמינהל כבר הגיש את תגובתו לבקשת המנהלים.
בשנת 2012 עם הגשת בקשתו של המינהל לסילוק על הסף של בקשת המנהלים, הגיש המינהל גם בקשה להארכת מועד להגשת השלמת טיעון מטעמו תוך שציין כי: "... אין טעם להעמיס על בית המשפט הנכבד ועל הצדדים תצהירים נוספים אשר יכללו מסמכים רבים מספור אשר יעידו על פועלה של המדינה בהשבחת המקרקעין. ככל שהבקשה לסילוק על הסף תדחה, הרי שהמנהל יציג באופן סדור את עמדתו." ובית משפט קמא נתן החלטתו בבקשה זו ביום 23.2.12 וקבע: "עיינתי, ויישקל בדיון."
כך גם, בבקשה לקביעת דיון בבקשה לסילוק על הסף, שהגיש המינהל ביום 7.5.13 (מוצג כו למוצגי המינהל) ציין המינהל כי: "ראוי לומר, כבר כעת ... וכדי למנוע ספק בעניין (ככל שהיה קיים) כי המינהל טרם הגיש את עמדתו בסוגיה לגופה האם יש מקום לשלם למבקשים שכ"ט ואם כן כמה. סוגיה זו, תידון רק בשלב מאוחר יותר, וככל שהבקשות לסילוק על הסף יידחו (ככל שיידחו בערכאות השונות). במצב דברים זה,בכוונת המינהל יהא להגיש תגובה מסודרת ... ולצרף לבית המשפט הנכבד את כל המסמכים הרלוונטיים הנמצאים בחזקתו ואשר עוסקים בפעילות המינהל לפיתוח והשבחת המקרקעין לאורך השנים... כפי שיוכח באמצעות החומר שיוגש לבית המשפט...".

 

לא זו אף זו, גם יודקובסקי מצידם ביקשו הן בבקשתם לסילוק על הסף של בקשת המנהלים לשכר והן בבקשתם למתן צו עשה מיום 14.1.13 את גילוי והצגת כל החומר הרלוונטי המצוי בידי המינהל באשר לפעולותיו לטיפול במקרקעין לאורך השנים ובית משפט קמא קבע בהחלטתו מיום 4.2.13: "עיינתי ולת.פ עוד 60 יום.".

 

אלא שהבקשות הנ"ל מטעם המינהל ויודקובסקי לאפשר להם להגיש את ראיותיהם באשר לניהול המקרקעין לאורך השנים בניסיון להתעמת עם טענות המנהלים, נותרו ללא מענה וללא החלטה על-ידי בית משפט קמא, שביום 31.5.13 נתן את החלטתו לגופו של עניין וזאת מבלי שהיה מונח בפניו כל החומר הראייתי מטעם המינהל, על-אף בקשות הצדדים לעניין זה.
בנסיבות העניין, אני סבור כי אף אם הבקשה להצגת הראיות והמסמכים הוגשה באיחור כטענת המנהלים, ראוי היה כי בטרם ההכרעה הן בטענות הסף והן בבקשה לקביעת השכר לגופה, כל החומר הראייתי הרלבנטי יהיה מונח בפני בית המשפט, שכן שאלת התנהלות ופעילות המינהל לאורך השנים בנוגע למקרקעין ותרומתו לתוצאה הסופית, הכרחית כאמור, לצורך הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, כפי שציין זאת אף בית משפט קמא בהחלטתו, והכרעה בתיק זה המתייחס לתקופת ניהול ארוכה מאוד, כשהמחלוקות בין הצדדים לעניין הניהול הינן עמוקות וקוטביות, ובהתחשב גם במשמעות הכלכלית של ההכרעה, הצדיקה את קבלת בקשות המינהל ויודקובסקי להגשת כל החומר הראייתי הרלוונטי טרם הכרעה בבקשת השכר של המנהלים.

חקירת המנהלים

כך גם, אני סבור כי בנסיבות העניין ובהתחשב כאמור במחלוקות הקשות בין הצדדים המתייחסות לעצם מעמדם של המנהלים ותוקף מינויים ולעצם זכאותם לשכר ניהול, היה מקום לאפשר את חקירת המנהלים טרם הכרעה בבקשתם לשכר וזאת בפרט לאור הסכמתם העקרונית לכך, כפי שציינו המנהלים, בין היתר, בסעיף 68 לתשובתם המאוחדת בעניין בקשות המשיבים לסילוק על הסף המאוחדת וכן בדיון בפני בית משפט קמא מיום 6.3.12.

 

אדגיש ואבהיר כי אין בהחלטה זו כדי להביע ולקבוע עמדה עקרונית באשר לחקירת מנהלים מטעם בית משפט על תפקידם, היקף עבודתם ותרומתם לתוצאה הסופית, כי אם קביעה ספציפית המתאימה ומתייחסת לנסיבות המקרה דנן בלבד, וזאת משהתעוררה מחלוקת עובדתית, כנה ואמיתית באשר לעצם מעמדם של המנהלים כמנהלי המקרקעין (להבדיל ממחלוקת בנוגע לשיעור השכר), האם מינויים בתוקף, האם מינוי זה חל כלפי כל בעלי המקרקעין וכו', כמפורט לעיל בהרחבה.

יודקובסקי

 

מחלוקת עובדתית נוספת שיש ליתן עליה את הדעת והמצריכה בירור עובדתי, מתעוררת מעיון בטענת יודקובסקי לפיה הם פיטרו את המנהלים כבר בשנת 1981, טענה הנתמכת במכתבים שונים ובין היתר, מכתב מיום 15.10.82 הממוען לעו"ד שוב, בו נכתב: "...הננו להודיעך בזה כי הנך נתבקש לחדול מכל פעולותיך ביחס לקרקעות השייכות לנו... נודה לך אם תבקש שחרור מתפקידך כאחד המנהלים שמונו ע"י בית משפט השלום בקשר לחלקה 3 בגוש 6618..." (מוצג 22 למוצגי יודקובסקי(.
מלבד השאלה המשפטית המתעוררת, שנשאלה ונטענה על-ידי המנהלים באשר לסמכות בעלי הקרקע לפטר את המנהלים, הרי שטענה זו מעוררת גם שאלות עובדתיות שיש לבררן תחילה והן - האם אכן הייתה הסכמה בין עו"ד שוב לידוקובסקי בנושא הפסקת הניהול כמצוין במכתב מיום 23.5.82? האם אכן הודיע עו"ד שוב לבית המשפט על ההסכמה לשחרורו מתפקיד הניהול כלפי יודקובסקי כעולה מהמכתב מיום 23.5.82? אם לא, מדוע? האם עו"ד שוב הודיע ליודקובסקי כי על-אף ההסכמה הנטענת הוא ממשיך לנהל את הקרקע שבבעלותם?
שאלות עובדתיות אלה טעונות ליבון ובירור, והכרעה בהן משמעותית לצורך פסיקת השכר בו יחויבו יודקובסקי, אם בכלל.

 

סיכום והדגשות לפני סיום

ייחודיותו של תיק זה היא שהבאתני למסקנה הבלתי נמנעת לפיה יש להשיב את התיק לבית משפט קמא להשלמת ראיות ומתן החלטה חדשה ומנומקת כדבעי בהתבסס על הראיות והעדויות שישמעו בפני בית משפט קמא, ושב אני ומדגיש כי אין בהחלטה זו כדי לקבוע תקדים ו/או כלל המחייב שמיעת ראיות טרם הכרעה בבקשה לפסיקת שכר מנהלים מטעם בית המשפט, כי אם החלטה ספציפית המתאימה למקרה דנן בלבד, וכל מקרה יש לבחון על-פי נסיבותיו.
בשונה מהנדון בעניין הגוש הגדול שם המחלוקת הייתה אך ורק לגבי גובה השכר ואופן התשלום, הרי שבענייננו עיקר המחלוקת הינה באשר לעצם סמכותם ומעמדם של המנהלים כמנהלים מטעם בית המשפט כלפי הבעלים הפרטיים והמינהל, כאשר שאלת מידת תרומתם של המנהלים לתוצאה הסופית של השבחת המקרקעין הינה שאלה משנית ונלווית, שיש בה כמובן להשפיע גם על עצם הזכאות לשכר וגם על שיעורו, ובענייננו בירור מעמדם של המנהלים מצריך בירור ראייתי עובדתי ולא ניתן להסתפק בבחינת המסמכים שהוגשו בלבד (במיוחד משלא כל המסמכים הרלוונטיים היו בפני בית משפט קמא(

 

סיבות נוספות שהצדיקו לטעמי החלטה זו הן ראשית, העובדה שתיק זה מתנהל משנת 79' וניתנו בו החלטות ופסקי דין שונים על-ידי מותבים שונים שהחליפו זה את זה במהלך השנים כך שלמעשה לא היה גורם שיפוטי אחד שליווה את התיק מתחילתו ועד סופו, ולכן ההכרעה בבקשת השכר מצריכה בירור עובדתי אודות הנעשה בתיק באופן מעמיק ויסודי.
שנית, וכאמור לעיל, לא ניתן להתעלם מכך שלמעשה לא כל החומר הראייתי הרלוונטי היה מונח בפני בית משפט קמא טרם הכרעתו בבקשה והבירור העובדתי הנדרש לא מוצה.
שלישית, המנהלים נתנו הסכמתם העקרונית להיחקר על-ידי המשיבים בבית משפט קמא.
רביעית, לא ניתן להתעלם ממשמעותו הכלכלית האדירה של תיק זה, הן לבעלי ם הפרטיים והן למינהל ו כפועל יוצא מכך לקופה הציבורית, המוערכת על-ידי הצדדים בלמעלה מ-100 מיליון ₪.

 

לפני סיום אדגיש גם, כי אין בהחלטה זו כדי להביע דעה לכאן או לכאן באשר לזכותם של המנהלים לשכר, ממי ובאיזה שיעור, וההכרעה בכך מסורה לערכאה הדיונית שתיתן את החלטתה המפורטת והמנומקת לאחר שמיעת הראיות והעדויות ובירור מעמיק ויסודי של טענות הצדדים.

 

סוף דבר

החלטת בית המשפט קמא מבוטלת בזאת.
התיק מוחזר לבית משפט קמא על-מנת שיבחן את כל הסוגיות והמחלוקות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בתיק זה וזאת לאחר השלמת הראיות על-ידי הצדדים וחקירת המנהלים ועדים נוספים, הכל בהתאם לשיקול דעתו של בית משפט קמא, שלאחר מכן ייתן החלטה חדשה מפורטת ומנומקת הן בטענות הסף והן בבקשה לגופה.

 

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
הפיקדונות/ערבויות שהפקיד מי מהצדדים יוחזרו למפקידים באמצעות באי-כוחם.

 

ד"ר קובי ורדי, שופט

 

השופט ישעיהו שנלר, סג"נ, אב"ד:

 

אני מסכים ומצטרף לפסק דינו המקיף של חברי כב' השופט ד"ר ורדי, סג"נ.
אכן נמנעים אנו, עד כמה שאפשר, להורות על החזרת הדיון לערכאה הדיונית. אולם, במקרה דנן, דומה כי אין מנוס מכך. מבינים אנו את רצונו של בית המשפט לסיים את ההליך הממושך במועד מוקדם יחסית, אך בסופו של יום הדרך הקצרה היא הדרך הארוכה.
גם לדידי, בנסיבות דנן ונוכח המחלוקות שהתעוררו, שומה היה על בית המשפט להידרש לבחינת השאלות העובדתיות שהתעוררו וזאת לרבות באמצעות חקירות וראיות, כפי שהיה עליו לאפשר לכל הצדדים להביא דברם בפניו. כך מהראוי היה כי תינתנה החלטות בבקשות הביניים ולא באופן בו ניתנה ההחלטה מבלי שלמעשה היה לכל הצדדים יומם בבית המשפט.

 

ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

 

השופט חגי ברנר:

 

אף אני סבור כי לא ניתן היה להכריע בבקשת המנהלים המיוחדים לקביעת שכרם, בלא לערוך ברור עובדתי מקיף ויסודי במסגרת שמיעת ראיות בכל הענינים שבמחלוקת. כך למשל, ראוי היה לשמוע ראיות בנוגע לשאלת מעמדם של המנהלים המיוחדים לאחר ההחלטה מיום 4.7.1989 בה נכתב, בין השאר, כי התיק הגיע לסיומו ביום 13.2.1989; בענין היקף העבודה שביצעו המנהלים המיוחדים החל משנת 1994 ומידת תרומתם להשבחת הקרקע; בענין שיעורו של השכר הראוי בגין עבודות אלה; בענין מידת ידיעתם של בעלי הקרקע אודות המשך פעילותם של המנהלים המיוחדים לאחר שנת 1989 ועוד כיוצא באלה שאלות עובדתיות, שההכרעה בהן חיונית לשם בחינת זכאותם של המנהלים המיוחדים לשכר בכלל, וקביעת שיעורו בפרט.

 

חגי ברנר, שופט

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.

 

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, כ"ד חשוון תשע"ה, 17 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.

 

ישעיהו שנלר, סג"נ
אב"ד

 

ד"ר קובי ורדי, סג"נ

חגי ברנר, שופט